שלא תהיה אי הבנה, אני מאד אוהב את העבודה (בדרך כלל), אני מאד אוהב את האנשים ואני אומר תודה על כל יום שהם מעסיקים אותי. אז למה אני קצת מתבייש?
אני חושב שבעולם שבו אנחנו חיים היום, עולם שבו אנחנו מופצצים במסרים פרסומיים בערך 2000 פעם ביום, עולם שבו אנחנו קונים כל היום דברים שאנחנו לא באמת צריכים, ומרגישים רגשי נחיתות כי אנחנו לא יפים כמו הדוגמנים בפרסומת, הוא עולם שבו הפרסומאי נחשב לשטן.
ואני, אמנם בורג קטן במערכת, אבל בכל זאת עובד בשבילו (זו כמובן מטאפורה, הבוס שלי דווקא סבבה לגמרי).
אז כמובן שבתור בן אדם צעיר ונאיבי שהיה רוצה להאמין שכשהוא יהיה גדול יעשה משהו כדאי לעשות את העולם מקום טוב יותר, יש לי מדי פעם בחילה קטנה כשאני חושב על מה אני עושה כרגע למחייתי.
קראתי פעם ציטוט של בנקסי שבו הוא אמר שהדבר הכי עצוב בעולם שלנו היום, הוא שרוב האנשים הבאמת מוכשרים עובדים בשביל למכור דברים גרועים.
בדיוק בגלל זה הייתי שמח מאד כשאתמול המשרד שלי ארגן כנס גדול לגבי עתיד הפרסום, ובן השאר כלל ראיון מרתק עם סת' גודין. גם אני שמעתי את השם הזה בהקשר של "גורו אינטרנט" אבל אף פעם לא שמעתי אותו מדבר, וגם אני כמו כנראה גם הרבה אנשים אחרים הרגשתי שנפתחו עיני אחרי ששמעתי אותו מדבר.
סת' גודין מדבר על זה שהסתיים העידן שבו מותגים (או המשרדים שמפרסמים אותם) יכולים פשוט "לצעוק" את המסרים שלהם על הצרכנים המסכנים במקומות כמו פרסומות בטלוויזיה או שילטי חוצות, כי לאנשים זה לא ממש מזיז. למדנו להתעלם מהר מעוד מעודף המידע הלא נחוץ הזה.
ולכן הדבר היחידי שנשים לב אליו הוא דבר מדהים/ראוי לצוי (remarkable שנשמע טוב יותר באנגלית וגם מכיל את המשמעות - ששווה לדבר עליו).
מה זה רעיון מדהים ששווה לדבר עליו ?
דוגמא אחת שהוא מביא היא Tom Shoes, שהיא חנות שמוכרת נעליים ב$70 והרעיון הוא שעל כל זוג נעליים שאתה קונה, הם שולחים זוג נעליים לאפריקה למישהו שלא נעל נעליים בחיים.
כשמישהו אומר לך "אה יש לך נעליים חדשות", אתה זה שאומר "זה לא סתם נעליים, כשקניתי אותם שלחו זוג גם לאפריקה". יש פה סיפור. יש פה סיפור שמעניין אנשים אפילו יותר מאם הנעליים מאד יפות או סתם יפות. זה סיפור שהם יספרו לעוד חברים ולעוד חברים. וזו הצלחה של מותג.
אותי באופן אישי זה מעודד. מעודד אותי שלאט לאט עוד ועוד חברות ומותגים יבינו שמאסנו בסתם לקנות ולקנות את הדגם החדש יותר, היפה יותר והאופנתי. ועכשיו הם צריכים לספר לנו סיפור שהוא יותר אמיתי מ"המכונית הזו תגרום לך להיות מאושר יותר".
מותגים זה הסיפורים שלהם, ונכון להיום יותר מידי מותגים מספרים לנו את אותו סיפור משעמם שרק המותג שלהם יעשה אותנו מאושרים בלי שום אחיזה במציאות. אבל עכשיו אני מקווה, זה מתחיל להשתנות.
לסיכום, אני ממליץ לכם לראות את ההרצאה המבדרת של סת' גודין בטד (זה 17 דקות, וזה שווה), ואני מקווה בשביל עצמי שיום אחד כשאני אהיה גדול אני אנסה ליצור סיפורים שהם קצת יותר משמעותיים ולא אצתרך לאכול סרטים על זה שאני עובד בתעשייה שמוכרת חרא לאנשים, ואני שמח שבמשרד שלי מתחילים להבין לאן נושבות הרוחות.
מה איתכם ? לכם יש קווים אדומים שלא הייתם מוכנים לעבוד בשבילם ? מה אתם מתכוונים לעשות עם ה"כח" שלכם לתקשר רעיונות כמעצבים ?
תראה. זו שאלה שמטרידה אותי המון בעיקר בגלל שלפני שהתחלתי ללמוד פה, החשיפה שלי לתחום הפרסום, השיווק, תשומת הלב שלי וההתמצאות במדיות כמו העולם הדיגיטלי הייתה באמת מינימלית בכל קנה מידה, לכן גם לא הערכתי נכון את העובדה שעיצוב גרפי הוא בכלל לא הדלת שלי ליצירה, אומנות, תקשורת, עבודת יד, אלא הוא תכלס הוא גם וגם וגם. מתוך זה נגזר שהוא יכול להיות גם רדוד, המוני, חסר תוכן, נמוך ומתחנחן. אני חושבת שכדי לדעת מה אתה לא מוכן לעשות, אתה צריך קודם לעמוד מול ההתלבטות של לעשותו או לא. רק אחרי שבחרת לעשות או שבחרת לסרב, תדע אם יש לך או היית רוצה ליצור לעצמך גבול אדום כלשהו. לא עבדתי במשרד כזה, לא הייתי במצב בו הייתה בי התהייה, ללכת על זה או שעד כאן.אני מאמינה שכדי להגיע למקום בו אתה יוצר מתוך מקום של משהו שלם ואמיתי, ולהתפרנס מזה, אתה צריך לאכול הרבה חרא. אני אשתדל לאכול חרא איכותי, שימלא לי טיפה את חשבון הבנק.. ואז לנסות לבד:)
השבמחקאני לא חושב שזה הכרחי לאכול חרא כדי לעשות משהו טוב, או לפחות שזה לא בלתי אפשרי ללמוד מחרא של אנשים אחרים ואז לאכול פחות חרא.
השבמחק